מעבר לעמוד הסרט
מעבר לארכיון
שטחים פתוחים סגורים הוא פרויקט מחקרי מתמשך של פרופ׳ יעל מוריה, אדר׳ יעל חן-אגמון וסטודיו מא אודות השטחים הפתוחים בישראל. הפרויקט מציע הסתכלות ביקורתית על תפקידם של שטחים אלו דרך בחינה של הנרטיבים הפוליטיים והאתוסים הלאומיים המגדירים אותם; ומנסה לזהות את היסודות של החוקים והתקנות המעצבים את היחסים שבין אדם, אדמה ומדינה.
שמורות טבע וגנים לאומיים
שטחי אש
ואימונים
שטחים פתוחים
באזורי מגורים
קרקע חקלאית
שמורות טבע וגנים לאומיים
שטחי אש ואימונים
שטחים פתוחים באזורי מגורים
קרקע חקלאית
מעבר לחומרי הארכיון
שַלְוָות הֶהַרים הירוקים, אינה מְגלָה את המתח הפוליטי והתרבותי, השֹוֹרר ברכס הכרמל.מגרש סִמלי של מאבק על זהות, מעמד, וריבוֹנֻות, בין המדינה לבין תושבי המקום הדרוזים,החיים ברכס למעלה מ -400 שנה.   בשנת 1971 הוכרז הרכס כשמורת טבע וגן לאומי.כ-8000 דונם מקרקעותיהם הפרטיות של תושבי דאלית אל-כרמל ועוֹסְפיָא הסמוכים, הופקעו לטובת הגן הלאומי והשמורה. כעת, המרחב נחלק לשניים.זה השמור והמוגן,וזה שמפניו מנסים להגן.  את המרחב המוגן מנהלת רשות הטבע והגנים, אשר אימצה את הגישה הבריטית הקולוניאליסטית לשימור טבע. גישה זו, המכונה ״גישת המצודה״, דוגלת בטיהור הנוכחות האנושית מהשמורות, באמצעות חלוקה דיכוטומית בין ״אדם״ ל״טבע״. היא יוצרת ״שטחים פתוחים״, סגורים בפני בני אדם.״החוק להגנת הצומח״ משנת 1950, המכונה גם ״חוק העז השחורה״,הפך את שיטת המחייה הדרוזית המסורתית, ואת האופן בו שמרו על המרחב הזה במשך דורות, לעבירה פלילית.באִצטָלָה מדעית לכאורה, אודות הנזקים שגורמת העז השחורה לצמחיה המקומית,  הצליחו הקרן הקיימת לישראל ורשות הטבע והגניםלבסס את שליטתן במרחב, כמומחים לשמירה על הטבע. מאז, בתוך כמה עשורים, הפכה החורשה ההררית בהדרגה ליער אורנים סבוך.החלל שהותירו עדרי העיזים, התמלא בעצים.עם קום המדינה הפך הייעור למפעל ארצי - אמצעי למימוש יעדים לאומיים וביטחוניים, ולהנכחת זיכרון קולקטיבי.העץ שנבחר למשימת הייעור של רכס הכרמל הוא האורן הירושלמי -  לדברי קק״ל זהו עץ ״חלוץ המתבסס בשטח קשה״.אך בעיני תושבי הכפרים המקומיים, הופעת עץ האורן דמתה להכרזת מלחמה מצד המדינה וארגוניה. גם לאחר עשורים של ייעור מאסיבי, הם מתעקשים להמשיך ולהשתמש במילה ״חורש״, המנציחה את זכְרון נוף העבר.מבחינתם, העץ החשוב ביותר בכלכלה המקומית הוא עץ הזית - המכונה״עֵץ הֶעָני״. הוא מספק מזון ושמן במשך אלפי שנים, וגם אם עולה באש אינו נשרף כליל. היער, מרחב המחייה היומיומי של תושבי הכפרים בסביבה, מסמל את המדינה וארגוניה. הם משרתים שירות חובה בצה״ל משנת 1956, ובמובנים רבים הם מהווים חלק בלתי נפרד מהמדינה, אך דרך עדשת היער, הם הפכו לאויבים בעיניה, והיא לאויב בעיניהם. מאז שאדמותיהם ופרנסתם המסורתית הופקעו,סומן קו גבול, והמרחב שכה יקר לליבםהמקיף את הכפרים מכל עבר, הפך למעֵין כלוב של זהב.תחושה של חיים במצור. בשנת 2010 פרצה השריפה הגדולה.היא הפכה, כבר ביומה הראשון, לאסון השרפה הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל.השריפה כילתה 25 אלף דונם חורש ומיליוני עצים, וקיפחה את חייהם של 44 בני אדם. ועדות החקירה ומבקר המדינה קבעו ש״רשות הטבע והגנים כשלה בתפקידה להגן על הסביבה״, ולא ישמה את הלקחים שהיא עצמה הפיקה משריפות קודמות. על פי הדוחות, הגורם הראשי להתפתחות של שריפה בהיקף גדול כל כך, היה גודש הצמחיה הנמוכה היבשה,הנובעת מכמות גדולה מדי של עצי אורן המתלקחים בקלות, לצד דילול מתמשך של אוכלוסיית העיזים בכרמל.בעקבות חקירת האסון, נִתגַלֶתה מחדש תרומתן החשובה של העיזים השחורות למאזן האקולוגי - הן אוכלות את העשבים הקוצניים והיבשים ביותר, מנקות את קרקעית היער ומייצרות אזורי חָיִץ הַמָקְשים על שריפות להתפשט.מאז השריפה הגדולה לא נִטְעו עוד אורנים בכרמל. ובשנת 2018, חוק העז השחורה בוטל.אך תושבי הכפרים הדרוזים עדיין נאבקים על אדמותיהם, על זהותם ועל תרבותם, על עתיד ילדיהם ועל הטבע סביבם.
מעבר לחומרי הארכיון
מדינת ישראל מצויה ב״מצב חירום״ מיום הקמתה. לפי תקנות ההגנה, שנחקקו בימי המנדט הבריטי ונקלטו אל תוך הדין הישראלי,לצבא יש בחוק מעמד מיוחד,המאפשר לו להפקיע בשעת חירום מרחבים שלמים לצורך שטחי אימונים ואש. על פי החוק, הכרזה על שעת חירום היא בעלת תוקף לשנה אחת.בפועל, היא מתחדשת בקביעות, ונמשכת כבר על פני עשורים רבים - נדבך נוסף שהתקבל בירושה מהקולוניאליזם הבריטי. הצבא הישראלי, שאמור היה להיות אורח לשעה קצרה בשטח,הפך עם השנים לבעליו הלא רשמיים. נכון לשנת 2021, כשמונים אחוזים מכלל השטחים הפתוחים בישראל מנוהלים על-ידי צה"ל.שליש מדינה.7.6 מיליון דונם.  שטחי אש רבים עומדים מיותמים,נטושים, חסרי תכלית.למרות חוק פינוי המוקשים, המחייב את צה״ל לפנותם, ועל אף הקמת רשות הממונה על כך,מרבית שטחי האש עודם שזורים במוקשים ובנפלים.שטחים מוכרזים, סגורים, שאינם מאפשרים חיים.הצבא ממשיך להיות נוכח כאן, גם כשהוא נִפקד מזמן.כשנוסעים לאורך כביש 40, דרך המרחבים של מועצה אזורית רמת הנגב,חותָם הצבא ניכר בכל מקום.רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא כאן מובלעות או פרוזדורים אזרחיים.כמעט כל השטחים הפתוחים באופק, סגורים בפני בני אדם.  רמת הנגב היא המועצה האזורית הגדולה בישראל;כ-21% משטח המדינה,4.2 מיליון דונם.אך תושבי רמת הנגב לא מצליחים למצוא פיסת קרקע שאליה יוכלו להתרחב.כ-98% משטח המועצה הם שטחי אש, שמורות טבע ועתיקות.8,500 תושבי המועצה מצטופפים ב2% הקרקע הנותרים.כולם מדברים על צפיפות,על ארץ קטנה ומוגבלת בשטח.ובכל זאת, כאן לא בונים עבור החיים.אך מעבר לכביש, הצבא בונה שכונות מדומיינות, ומתאמן בהרס.המעטה הצהוב המדברי מסתיר אלפי גוונים של חיים, של טבעושל תרבות,המבצבצים מתוך האדמה.רבים מאמינים בשטחי אש כשומרי סף סביבתיים -אסור לקטוף פרחיםאבל מותר להטיל פצצות.ב״שטחים המוגנים״ האלה, תנועת כלי רכב כבדים רומסת את שכבת האדמה הפוריה, ואיתה זרעים ומידע גנטי של מיליוני שנים.הפצצות אוויריות פוגעות ברבדי קרקע עמוקים, הורסות במחי יד תגליות ארכיאולוגיות שטרם נחשפו.שְׁאוֹן המטוסים הבלתי פוסק מזהם את המרחב בצלילים מחרישי אוזניים,והשריפות, הנגרמות לאחר מטחי הירי, מחריבות אלפי דונמים של שמורות טבע.  מאז ומתמיד ראתה המדינה את המדבר כשממה. שממה שיש להפריח, ולכבוש. מקום חַרֵב, זָנוח,שיש צורך לאומי לשנותו, להפכו לאחֵר.כי בְשממה אין חיים, היא לא באמת שייכת לאף אחד, אין לה ריבון.בניסיון להפריח את השממה המדומיינת,הגיעו לנגב חקלאות מודרנית, יעור,ושטחי אימונים ואש.אלו מוחקים אט אט את חיי המדבר שהתקיימו כאן לפניהם, על תושביו המקוריים. וכך, השממה שדומיינה ממרחק, לפני שנים רבות, מגשימה את עצמה כעת במציאות.ואל השממהאפשר לזרוק את כל התשתיות וכל האנשים שלא נמצא להם מקום אחר -חוות סולאריות, מתקני כליאה, אתרי הטמנת פסולת, מחצבות פוספטים, עולים חדשים.ארגז חול של ניסויים ואימוני לחימה.חצֵר אחורית שניתן להשתלט עליה מתוקף תקנות שונות.אפשר לשמוע כאן את השקט, במלוא נוכחותו, נפרש על פני מרחבים שאין להם סוף. אך את הדממה העבה, הכמעט מוחשית, מפלח לפתע רעש סילוני מחריש אוזניים,  חוצה גבולות מדיניים, משאיר את כל מי ששומע אותו - דַרוך.כי כאן, במקום הזה, אנחנו מתכוננים למלחמה הבאה.
מעבר לחומרי הארכיון
משטחי הארץ נמצאים בְּבַעלות המדינה.רק שִבְעת האחוזים הנותרים הם בְּבַעלות פרטית.״חוק יסוד: מקרקעי ישראל״, שנחקק ב-1960,קובע כי הבעלות על קרקעות בישראל אינה ניתנת להעברה - היא תישאר של המדינה לעולמים,  ולתושביה ניתנת רק האפשרות לחכור את הקרקע לפרק זמן קצוב, ומתחדש.  עם קום המדינה,רוב שטחי הארץ הוכרזו כ״קרקעות חקלאיות״,בין אם היה אפשר לעשות בהם שימוש חקלאי או לא.צעירים נלהבים נשלחו להקים מאות ישובים חקלאיים מרוחקים, לכבוש את הארץ, ולייצר באמצעות המחרשה חגורת ביטחון למדינה כולה. עבודת האדמה היתה לאתוס הלאומי החדש. "אם חקלאות כאן, מוֹלדת כאן״ כמה עשורים חלפו. לקראת שנות התשעים,פינתה הממלכתיות את מקומה לטובת ההון.פחות חקלאות, יותר נדל״ן.״המוֹלדת״ הפכה ל״קרקע״.אדמת הקודש התמלאה בחול. מינהל מקרקעי ישראל, המחזיק ברוב המוחלט של אדמות המגזר החקלאי,עבר מאחריות משרד החקלאות לאחריות משרד הבינוי והשיכון.לידי הממשלה ופקידיה התגלגלה תיבת אוצר, שמעולם לא הוצהר או נרשם בדפי התקציב.אוצר שבאמצעותו ניתן להגשים יעדים פוליטיים, וגם להרוויח כסף. אלפי דונמים של קרקעות חקלאיות ״הופשרו״ לְבְּנִיָה בסיטונות, כאילו היו עד עתה קפואות. פיצויים חולקו כיד המלך לחקלאים שהחזירו את הקרקע לבעלות המדינה.הם לא פוצו עבור הייצור החקלאי האבוד אלא עבור אובדן הפוטנציאל הנדלנ״י.רק חלק מהחקלאים-לשעבר הרוויחו, נגזרת ישירה של מרחק שדותיהם מתל אביב.מאז קבע בית המשפט העליון, בכמה פסיקות, כי מדיניות מינהל מקרקעי ישראל בנושא הקרקע החקלאית היתה לא עקבית, ופעמים גם לא מידתית ולא שוויונית.  לדברי השופטת ברק-ארז, בחוק מינהל מקרקעי ישראל אין כל התייחסות לסדרי העדיפויות ועקרונות ניהול המקרקעין, מתכונת המותירה בידי גופי המינהל תמרון גדול מידי, ומאפשרת לו התנהלות שנסתרת מהשיח הציבורי. אך בינתיים, המרחב הכפרי בישראל ממשיך לשנות את פניו ללא כל הכוונה תכנונית.ב-2014 נוסף גם חוק הותמ״ל, שנועד להגדיל במהרה את היצע המגורים בישראל  ואיפשר הפקעת שטחים חקלאיים נרחבים.כ-25 אלף דונם נוספים של קרקע חקלאית הופקעו מאז,ואיתם עוד כ-130 אלף דונם של שטחים פתוחים המוכרזים חקלאיים. חלק מהקרקעות יפותחו לבנייה רק בעוד שנים רבות,אך כבר עתה לא ניתן לעבד אותן לחקלאות. *מרחב גזר הוא מיקרוקוסמוס של הקרקע החקלאית בישראל על גלגוליה השונים -נייר לָקמֻוס של האתוס הלאומי, מרחב שבו הנוף החקלאי הופך לְאיטו לנוף תאגידי.בדרך לכפר בִּילֻוחולפים הבאים על פני האנגרים של יוֹחָנָנוְף, מחסני חשמל ומזרני רויָאל.מאחוריהם, נפרשים השדות המוריקים...  כאן, בכל פינה גדל משהו. בלב ערוגות הכרובים והחציליםעומדת להיבנות שכונה חדשה -הרחבה של קרית עֶקרוֹן הסמוכה.4400 יחידות דיור גנריות, שימוקמו דווקא בתחום הרעש של בסיס תל נוף, שאינו מאפשר יותר מ-15 דקות של שקט רצוף.השדות הללו, שבקרוב יעלמו, מספרים את סיפור אובדנה המאסיבי של הקרקע החקלאית הביטחון התזונתי,ואת הישחקותה של החקלאות כערך.הם גם מספרים סיפור אפל יותר, על צבירת הון פוליטי במחיר של תכנון לקוי ומגושם, המקבע את אופי המרחב לדורות.  על הקלות שבה אידיאולוגיה אחת מוחלפת באחרת,קרקע מולאמת ומופרטת לסירוגין, ואנשים מועברים ממקום למקום.
מעבר לחומרי הארכיון
מקבצים של מגדלי מגורים אנונימיים, עומדים במסדר גיאומטרי על מצע של קרקע חשופה.היכן אנחנו? נתניה? פתח תקווה? קריית גת? נהריה? נוף תאגידי, כה זר וכה מוכר. האם כך תיפתר מצוקת הדיור בישראל?בשנת 2014 נחקקה ״הוראת שעה״המאפשרת בנייה למגורים בהיקף רחב, תוך קיצור ועקיפה של הליכי התכנון המוסדרים.הותמ״ל - הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור -היא הגוף שמוביל את ביצוע ״הוראת השעה״. הוועדה מורכבת מ-18 חברים, כאשר רק שניים מתוכם הם אנשי מקצוע מתחום התכנון והסביבה. השאר - נציגים פוליטיים.  מטרת הוועדה היא למלא במהירות את מגירות מינהל התכנון בתכניות בינוי מאושרות,שמקבלי ההחלטות יוכלו לשלוף בעת צורך.עד סוף 2021 אישרה הותמ״ל קרוב ל-100 מתחמים חדשים בתהליך בזק:כ-315 אלף יחידות דיור, המשתרעות על פני למעלה מ- 150 אלף דונם. תכניות הבזק הללו ממוקמות, לרוב, בשולי הערים, על שטחים פתוחים,כי זול ומהיר יותר לבנות בסיטונות על קרקע ריקה מאשר להוסיף על סביבה בנויה קיימת.  הפרדיגמה התכנונית של תכניות הבזק מושתתת על כמות ולא על איכות.כדאיות כלכלית היא השיקול המכריע,התכנון האדריכלי הוא שיקוף של טבלאות אקסל. כדי להבטיח ליזמים רווח כלכלי באזורי ביקוש נמוך, המדינה מוסיפה ומפצה אותם ב״מגרשי השלמה״ במקומות אחרים. היא משלמת בקרקע, במקום בכסף. כך, אובדים עוד ועוד שטחים פתוחים. רבות מהתכניות נשארות במגירות עשורים ולא מתממשות,כי אין להן ביקוש.אבל בשטח, הן מקָבְּעות מציאות עירוניתשממנה אין כבר דרך חזרה.המתחמים החדשים עשויים טלאים-טלאים של מרחבי חיים.הם מרוחקים מהרקמה העירונית שאליה אמורים היו להשתייך,ומנוונים אותה. ברוב המקרים, כביש אחד בלבד מקשר אותם למרחב הסובב, ומייצר פקקים אדירים בשעות העומס. בתוך המתחמים עצמם, שנותרים שוממים במשך רוב שעות היום, הכבישים מכסים כ-40 אחוזים מהשטח.תוואי הכבישים מכתיב את פריסת הבינוי של המתחם כולו -הוא אינו נקבע לפי שיקולים של איכות מרחבית או נגישות להולכי רגל, אלא על פי התוואי הזול ביותר מבחינת עבודות הקרקע ההנדסיות.  המרחבים הציבוריים הפתוחים - פארקים, גינות, כיכרות ורחובות,הם הבסיס לכל מרקם חיים אנושי וקהילתי.לפי חוק התכנון והבנייה, מחוייבת כל תכנית עירונית להעניק עשרה מטרים רבועיים של שטחים פתוחים לאדם.אך שטחי המרחב הציבורי הפתוח בתוכניות הבינוי של ״הוראת השעה״, הם תוצר אקראי של היחסים הגיאומטרים בין כבישים, מגרשי חניה נרחבים, וקווי מגרש רגולריים שאינם מתייחסים לטופוגרפיה המקומית.בבג"ץ 6450, שנת 2017. קבעו השופטים כי:״...ההיסטוריה, ויש שיאמרו ההיסטריה, הנוגעת למשברי דיור קודמים ולחוקים דומים בעבר מלמדת כי לצד המהירות וקיצור ההליכים יש להישמר מפני פרויקטים שעלולים להתברר כבכייה לדורות,״ ובכל זאת, הלחץ לאשר ולבנות עוד ועוד מתחמים כאלו ממשיך. לפני מספר חודשים, הוארך חוק הותמ״ל ל-4 שנים נוספות.  כאן, בראש העין,הנוף השומרוני מעורר געגוע, לימים שבהם שימשה העיר צומת דרכים חשובה, מבחינה כלכלית ואסטרטגית.מתחת לעשבים השוטים מבצבצים פסיפסים עתיקים ושרידי מבצרים,עקבות שהותירו אחריהם כנענים ומצרים, פלישתים וצלבנים. כיום, אנשים מגיעים לגור כאן מכל מיני סיבות.  הם נשארים כאן בזכות הקהילה, הזכרונות, ותחושת השייכות למקום הנטוע עמוק בקרקע. בסוף שנת 2013 נחתם הסכם הגג בין ראש העין והמדינה, במקביל להתגבשות חוק הותמ״ל.על הנייר, נראה ההסכם כבשורה מבטיחה: תוספת מיידית של כ-14,000 יחידות דיור,והתחייבות לסיוע בהקמת תשתיות ושירותים לתושבים החדשים.  אנשים הגיעו לגור כאן בעקבות הבטחות על איכות חיים חדשה, טובה יותר, ותחושה של רווחה. שבע שנים מאוחר יותר,אוכלוסיית ראש העין כמעט הכפילה את עצמה. יחידות הדיור אוכלסו, היזמים עשו הון, והפוליטיקאים זכו בכותרות. רק התשתיות והשירותים שהובטחו אינם.ששת מתחמי המגורים החדשים בראש העין,הם דוגמה לבנייה האופיינית להוראת השעה,כזו המקדשת את כמות יחידות הדיור על פני כל שיקול אחר.  שמות המתחמים - A,B,C,D, E,F -משקף היטב את הגנריות של האדריכלות.בתי ספר וגנים חסרים כאן, ואין חנויות או תעסוקה.הרחובות נטולי צל, אך חניות נמצאות בשפע. הפקקים בדרכים המובילות לעיר בלתי נסבלים, אך הם כאן כדי להישאר. ראש העין, שמתפתחת בקצב מסחרר, אינה נכללת באף פרויקט תחבורה מטרופוליני עתידי. מכאן אי אפשר לזוז בלי שני רכבים למשפחה. גם תחנת הרכבת ראש העין צפון לא באמת מגיעה לראש העין.כדי להגיע לעיר, צריך לנסוע עוד 20 דקות לפחות ברכב.כפי שאמר ראש מטה הדיור בשנת 2018:
"מצידי, שייקחו שק שינה בבוקר יום ראשון, יגיעו לעבודה, יישנו על הרצפה ליד העבודה ויחזרו ביום חמישי.  לא מעניין אותי.  לא אחכה לתשתיות בשביל לבנות דירות,״ השיח ההיסטרי בתקשורת בנושא דיור, נדל״ן ויוקר המחייה,מזין ומאיץ את הביקוש, ומייצר עוד ועוד תכניות למתחמים שאינם ראויים למגורים, במקומות שאין בהם צורך. אבל בהדמיה מהקומה השמינית, הנוף נראה מהמם.
הפרויקט מבוסס על מחקר ספרותי
מקיף ועל ראיונות עומק עם:
מר סלמאן אבו-רוכן – פקח רשות הטבע והגנים (לשעבר) | ד״ר אלון אגמון - עו״ד, משפטן מומחהלפילוסופיה פוליטית | פרופ׳ רחל אלתרמן – תכנון עיר ואזור, טכניון | מר מרזוק אלחלבי – עיתונאי וסופר,משורר ומבקר ספרות ותרבות | גב׳ שרון בנד-חברוני – מתכננת ויועצת תיירות, תושבת ראש העין | מר גלעדגבאי – מנהל מחוז דרום, רשות הטבע והגנים | מר עפר גרידינגר – מתכנן, מנהל אגף תכנון עיר עירייתירושלים (לשעבר) | מר ערן דורון – ראש מועצת רמת הנגב | ד״ר מיכה דרורי - עו״ד, היועץ המשפטי שלהתנועה הקיבוצית | מר פהמי חלבי – ראש מועצת דלית אל-כרמל (לשעבר) | מר רן חקלאי – כלכלן עירוני |גב׳ רותם ידלין - ראשת המועצה האזורית גזר | מר עמית יפרח - עו״ד, מזכ״ל תנועת המושבים | מר דורוןליבנה - חקלאי, יו״ר אגודת החקלאים כפר ביל״ו (לשעבר) | מר יפתח מגן – מתאם רשות הטבע והגניםוצה״ל, מחוז דרום | מר שחר סולר – ראש האגף לתכנון אסטרטגי במינהל התכנון | ד״ר ראמד עיד –אנתרופולוג, האוניברסיטה הפתוחה | מר עמית פומפן - חקלאי, חוקר מסורת בוסתנאות ים תיכונית | ד״ר סנדיקדר – הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה | ד״ר נילי שחורי - מתכננת, מתמחה בכלכלה מוניציפלית | גב׳ נטע שחם - מתכננת, עוזרת ראש מועצת רמת הנגב
מעבר לחומרי הארכיון